המסע שלי עם משלחת הצופים לרוסיה
הכל התחיל בשיחת טלפון מהצופים שהתנהלה בערך כך.. "את מעוניינת לצאת במשלחת לרוסיה בעוד שבועיים וחצי? אבל אני צריך תשובה עכשיו, אח"כ תקבלי פרטים.." ואני, שמשחר ילדותי לא אמרתי אף פעם לא לדברים שמתחילים בדיוטי פרי, הסכמתי מיד!
עשרים דקות מאוחר יותר כבר קיבלתי מייל מסודר + שיחת טלפון מרון מנהל המשלחת, שכמו בשיר של להקת כוורת סיפר לי את הכל בהיגיון...
מפגש ראשון של עשרת חברי המשלחת נקבע שבוע לאחר מכן במוזיאון "אנרגיית הגבורה" שבחדרה.
מסתבר שיש דבר כזה.
מוזיאון קטן אבל גדוש ומלא בפריטים ומידע על לוחמים יהודים, במיוחד מתקופת מלחמת העולם השנייה ובמיוחד מרוסיה.
המוזיאון הוקם בשנת 1995 בניהולו של ההיסטוריון דויד זלבנסקי ובהסתמך על האוספים שלו.
מודה שלפני ההגעה למוזיאון היו לי ספקות לגבי מטרות השליחות, אך לאחר ששמעתי את ההיסטוריון המבוגר, הנחוש ומלא הידע והתשוקה להעביר אותו הלאה, כבר ידעתי שאני במקום הנכון.
אז מה לצופים ולכל הסיפור הזה?
או!! שמחה ששאלתם...
תנועת הצופים שחוגגת בימים אלו 100 שנים של פעילות בישראל, שואפת לשלב בתוכה חניכים מכל חלקי האוכלוסייה. מסתבר שההצלחה שלנו בקרב ילדי העולים מרוסיה, איך לומר... לוקה בחסר. וחסר די הרבה.
מתוך מחשבה שצריך לייצר כאן מציאות חדשה, התחילו במחלקת עולים ופריפריה של התנועה לחפש את סיפור העלייה מרוסיה, זה שעדיין לא כולנו מכירים ושאולי חוסר ההבנה שלו יוצר את הפער.
נקודת ההתחלה הייתה מלחמת העולם השנייה.
כמה מאיתנו הצברים מכירים את הניצחון של צבא רוסיה על הנאצים?
כמה מאיתנו יודעים כמה לוחמים יהודים לחמו בו? או נפצעו? או נהרגו? או שימשו בתפקידים בכירים?
כנראה שלא הרבה.. בצבא רוסיה שירתו מעל חצי מליון יהודים, מהם כ-80% היו לוחמים (!!) אחוז הקצינים, הגנרלים והאדמירלים שבהם היה גבוה בהרבה ממספרם היחסי בצבא, נתון מכובד לכל הדעות! כשהלוחמים היהודים לחמו בנאצים בשם צבא רוסיה, הם ידעו שהם גם לוחמים להצלת אחיהם היהודים שנרצחים במחנות ההשמדה, ואכן כששוחרר מחנה אושוויץ ע"י הרוסים, היה זה קצין יהודי שפתח את השערים. אבל מה לעשות שההיסטוריה היא סיפור סובייקטיבי? בתקופת המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ במדינת ישראל נקטו עמדה. היה פחות נוח בתקופה מתוחה שכזו לספר על גבורת הרוסים וכך נעדרו עובדות רבות מספרי הלימוד שעליהם גדלנו.
כשמסך הברזל הוסר מעל ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 החלה העלייה הגדולה של היהודים ארצה. הווטרנים שחשבו שיתקבלו בארץ בהערכה עצומה על תרומתם במלחמה מול הנאצים נחלו אכזבה מרה.
וכאן בעצם מתחיל סיפור המשלחת שלנו לרוסיה.
תנועה שמחנכת דורות של ילדים ונוער לחיבור בין כל חלקי החברה בישראל חייבת ללמוד, להעמיק ולעשות כל שביכולתה בשביל לכבד ולחבר אוכלוסיה כל כך גדולה לתוכה.
אז יצאנו לרוסיה בהזמנת ראש הסוכנות הפדרלית לענייני לאום, ביחד עם מגדלור הידידות וארגון הגג של היהודים ברוסיה - פנק"ה, נכונים ללמוד ולחוות מקרוב..
יוצאים לדרך!
בנמל התעופה בן גוריון, חייבים להצטלם עם בן גוריון המקורי, שלפי ההצדעה הספונטנית ברור לנו שהחבר בוגר תנועת הצופים!
בשדה התעופה אנחנו פוגשים את דמיטרי עורך החדשות של ערוץ 9 ויורי הצלם שילוו אותנו לאורך כל הביקור, בהמשך עוד נגלה שהידע העצום שלהם והחיבור לקבוצה יהיו לנו לנכס.
לילה ללא שינה, נחיתה במוסקבה למזג אוויר נהדר ואנחנו יוצאים לכיוון הפגישה הראשונה מתוך רבות שעוד יגיעו.
מדד ההסתגלות שלנו למצבים בלתי צפויים מתחיל לפעול עכשיו ומסיים את עבודתו רק כשאנחנו חוזרים לארץ. נקבעה לנו פגישה עם ראש הסוכנות הפדרלית לענייני לאום - איגור בארינוב. החזרות למצעד יום הניצחון על הנאצים בעיצומן ומרכז העיר חסום וסתום. יורדים מהמונית בנקודה X עוברים לנסיעה במטרו לנקודה Y ומשם רצים במשך רבע שעה אל היעד..
הגענו. בחדר הישיבות כבר הכינו לכבודנו קבלת פנים מכובדת, עם נציגי כל הגופים שמארחים אותנו ושגריר ישראל ברוסיה.
התיישבנו, ואז גילינו שהכינו לנו מעמדים על השולחן שעליהם כתוב שמנו ברוסית. ואדים אביר התנועה והמתרגם מרוסית שינע אותנו למקומות הנכונים ואנחנו בחינניות ישראלית מגושמת הצלחנו להתאים עצמנו לאווירה
תוספת למדד ההסתגלות - מצלמות!! טלוויזיה, ווידאו, סטילס, טלפונים ניידים.. הקליקים כמעט הפכו לפסקול המשלחת
אחרי המפגש הוזמנו לארוחת צהריים במסעדה מעוצבת למשעי, חזרה אל שדה התעופה וטיסה אל היעד הבא- העיר וולגוגרד (סטלינגרד לשעבר)
תוספת למדד ההסתגלות - מלון מהתקופה הקומוניסטית, כולל כל "החבילה" - סמל המגל והחרמש, חדרים..., שומרת לילה שישנה על מיטת סוכנות בכניסה ודייסה + לביבות מטוגנות עם רוטב מיונז לארוחת הבוקר
אז מצאנו לנו חלופה קצת יותר מפתה בבית הקפה השכונתי
היום השני למסע. היום מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וזו הפעם הראשונה בחיי שאני לא בארץ, משתתפת בטקסים. אם זו לא הייתה משלחת של הצופים שכולה מקדשת את היום הזה, כנראה שלא הייתי מצטרפת.
את הבוקר התחלנו באנדרטת מאמייב קורגן. במרכז המתחם מתנשאת גבעה גדולה שהייתה מקום אסטרטגי במהלך הקרבות הקשים בסטלינגרד. זהו אחד המקומות העקובים מדם והלחימה באזור הייתה קשה ביותר, גבתה קורבנות רבים והחריבה את העיר.
נטענו עצים לזכר הנופלים ועלינו לכיוון האנדרטה המרשימה, 200 המדרגות שמובילות למעלה מסמלות את 200 ימי הלחימה.
מתחת לפסל העצום ולפני הבריכה עם גן הפסלים קיימנו טקס לזכר הלוחמים היהודים שנהרגו בקרב על סטלינגרד.
ממשיכים לביקור במוזיאון המלחמה בוולגוגרד (מוזיאון קרב סטלינגרד)
כאן הענקנו מדליות ותעודות הערכה, בשם איגוד הווטרנים היהודים בישראל, לשלושה אנשים שמשתתפים בחפירות ארכאולוגיות באזורי הקרב. באחת החפירות הם מצאו שעון שהיה שייך לחייל יהודי ובתוך השעון - מכתב קטנטן שכתב לביתו, שמתגוררת כיום בארץ.
השעון והמכתב מצאו את דרכם לישראל !
באופן כללי אפשר לומר שהמסע שלנו היה בסימן הענקת מדליות ועניבות צופים, צילומים של התקשורת, ותמונות משלחת שכל אחת מהן זכתה לכינוי תמונת המאה!!
תקשורת...
המבנה של המוזיאון מאוד מיוחד, הוא מכיל אוספים שונים מתקופת המלחמה וגולת הכותרת שלו הוא ציור פנורמי עגול ועצום בקומה העליונה.
התמונה צוירה בצורה שמדמה עמידה בראש גבעת מאמייב, וצופה בקרבות שהתחוללו סביבה
ומחוץ למוזיאון-
בחלקו האחורי עומד בניין ישן שהופגז במלחמה, כמעט כל המבנים בעיר נראו כך וכאשר שוקמה העיר הוחלט להשאיר אותו בצורתו הנוכחית כסמל לזוועות
מידע נוסף תוכלו למצוא באתר - מוזיאון קרב סטלינגרד
כל אחד והתחפושת (סליחה, תלבושת... ) שלו.
יצאנו למקום החפירות הארכיאולוגיות באזורי הקרב, מצאנו כאן מתנדבים שעושים עבודת קודש.
היה קשה לי לחשוב על הנערים והנערות הצעירים שמוצאים ממצאים כל כך קשים בחפירות, זו לא עבודה לבני נוער בכלל! אך עם זאת קשה שלא להעריך אותם על הרוח והמסירות.
תמונת המאה !
ערב יום הזיכרון ואחרי יום מתיש אנחנו מתכנסים במלון, משאירים מאחורינו את כל סיפורי מלחמת העולם השנייה ונאספים אל סיפורי העצב והגבורה של הקמת ארץ ישראל
יום חדש. מפגש עם ווטרנים, בית הכנסת היהודי העתיק, המרכז לתרבות הקווקז וטיסה למוסקבה..
פגישה ראשונה - עם וותיקי הלוחמים במלחה"ע השנייה, כולם מעוטרים במדליות על גבורתם בקרב. המבוגר שבהם בן - 98 ועדיין הגיע לפגוש אותנו.
הדהימה אותי ההתרגשות שלהם, שועלי קרבות וותיקים, מקבלת העניבה של הצופים! רק כאן הבנתי כמה הרצון שלהם הוא עז, להסביר למשלחת שהגיעה מארץ אחרת ובמיוחד מישראל, על לחימתם בנאצים.
תמונת המאה !
במלחמה נהרסו כמעט כל בתי העיר סטלינגרד, מהבודדים שנותרו ללא פגע למרות הקרבה אל קו האש, היה בית הכנסת העתיק שאליו אנחנו יוצאים עכשיו
אל המסע הבאנו תמונות וסיפורים של ווטרנים, חלקם בני משפחה של חברי המשלחת וחלקם בני משפחה של אנשים שאנחנו מכירים, ליד ארון הקודש הקראנו את סיפור גבורתם וקיימנו טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.
ומילה בנימה ממש אישית, כאתאיסטית אדוקה אני לא נוטה להתרגש במיוחד מבתי תפילה, אך הפעם כשעמדנו לדקת דומייה לזכר הנופלים, עשרת חברי המשלחת, רב אחד ורבנית, כתב אחד וצלם, כאן במקום העתיק הזה, אי אפשר היה שלא להרגיש את העצמה של הרגע עמוק עמוק בפנים.
מפגש אחרון במרכז לתרבות קווקז שמאגד בתוכו כ-170 לאומים שונים ברוסיה, ארוחה במסעדה קווקזית, תמונת המאה (איך לא? ) ועפים למוסקבה!
תמונת המאה !
ובפתח המסעדה עוד תמונת ה ...
נוחתים במוסקבה למלון חדש, שהוא פיצוי הולם ללילות הקודמים..
היום האחרון למסע- מוקדם (מידי) אנחנו יוצאים לכיוון מרכז העיר מוסקבה וכאן מקבלים זמן הפוגה חופשי במדרחוב ארבט, ולכמה רגעים אני מרגישה גם כתיירת
המדרחוב מקושט לכבוד חגיגות ה-9 במאי, העיר עדיין בשלבי התעוררות ואני קצת מתרחקת בשביל לגלות את האווירה והמבנים היפים
את השדרה קישטו עם עצים מלאכותיים מברזל שעליהם תלו מנורות קטנות, כלובים של ציפורים, ציפורים ופרחים בצבעי פסטל שהשתלבו בצורה מושלמת עם צבעי הבניינים
משדרת ארבט יוצא רחוב קטן ועליו ציור גרפיטי מאוד מוכר. מסתבר שהקיר הזה, בדומה לקיר של ג'ון לנון בפארג, מוקדש לזמר רוק רוסי מפורסם.
לא שמעתי עליו מעולם וכאן אני שוב מבינה כמה שאנחנו מנותקים מהתרבות הרוסית.. את המידע עליו אני מקבלת מיורי, הצלם שהתלווה אלינו מערוץ 9, ומיד כותבת את הכל בשביל לא לפספס פרטים.
ויקטור צ'וי Victor Cohi היה זמר רוק, זמר מחאה מהחשובים ביותר בשנות ה-80 וסולן להקת קינו Kino. אחד השירים המוכרים שלו מדבר על קופסת סיגריות ולכן מעריציו שמים עד היום קופסאות ובדלי סיגריות על הקיר.. ויקטור צ'וי נהרג בתאונת דרכים בשנת 1990 בהגיעו לגיל 28 בלבד.
מהר מידי נגמר לו החלקיק התיירותי שלנו בעיר ואנחנו יוצאים לכיוון המצעד הצבאי הרוסי של יום הניצחון.
המצעד נועד לפאר את כוחה הצבאי של רוסיה, חלפו לפנינו כל כלי הנשק והטילים העוצמתיים שלה ואנחנו, למרות שהמארחים שמרו לנו מקום תצפית מצוין, לא התרגשנו במיוחד מהתצוגה.. אולי כי כולנו בוגרי צה"ל גאים, אולי כי הראוותנות הכוחנית הזו מסמלת את כל מה שרע על פני כדור הארץ.
אז לאט לאט עשינו אחורה פנה, התקבצנו בשולי האירוע הרישמי והפכנו בעצמנו לאירוע אלטרנטיבי.
מסתבר שכשאנחנו שרים (בעברית כמובן) את "לבלבו אגס וגם תפוח" זה נשמע מוכר לכל הסובבים.. השיר "קטיושה" שתורגם מרוסית לעברית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, היה אחד השירים המזוהים ביותר עם המלחמה ואפילו נכנס לרפרטואר של מקהלת הצבא האדום. הוא מספר על נערה בשם קטיושה שאהובה יצא לקרב, היא מחכה לו שיחזור ושומרת לו אמונים. אז שרנו את השיר בעברית, הם שרו ברוסית הקהל הלך וגדל (כולל ישראלים שזיהו באמצע ההמולה את דגל ישראל והצטרפו) וככה בחלקה הקטנה ש"כבשנו" הכל נראה פתאום יותר נעים והגיוני..
אם חלק מהתפקיד שלנו היה לעורר עניין, אז ביצענו אותו בהצלחה -
טיול רגלי במרכז העיר ליד נהר מוסקבה, הפסקת צהריים והמירוץ ממשיך
קצת תמונות כי בכל זאת זה בלוג טיולים :)
מכאן המשכנו בדרכנו אל האירוע הגדול והמשמעותי יותר - מצעד הווטרנים אל הכיכר האדומה או בשם הנוסף - צעדת גדודי האלמוות (יש המתרגמים גדודי הנצח)
שוב יורדים למטרו בשביל לקצר עמידה בפקקים ועולים היישר לתוך מחזה מטורף של מיליון צועדים!
יש לציין שלתחנות המטרו של מוסקבה כנראה ששווה להקדיש טיול בנפרד, בינתיים אנחנו רק עוברים אותן בריצה..
במסכים שברכבת אנחנו רואים שהמצעד כבר יצא לדרכו לכיוון הכיכר האדומה, חדי העין יבחינו (בפינת המסך) כי הטמפרטורה בחוץ מבטיחה טובות, לקראת סוף המצעד נגלה שהיא לא מקיימת..
מליון צועדים!!! זה כל כך מטורף שאין לי מילים להוסיף.
טוב, אז אני מרגישה שחייבים כמה מילים על הכובעים :
1. כן, זה כובע באדן פאוול (מייסד תנועת הצופים) מתחילת המאה הקודמת
2. אין לי מושג אם זה באמת הכובע הרשמי של המשלחות אבל ככה "מכרו" לנו אותו
3. אחרי שהוא נרטב בגשם הוא נראה כמו המגבעת של טובטוב הגמד
4. לא אנחנו לא ישנים איתו בלילה
אפשר להתקדם...
מגיעים אל הכיכר האדומה והשמיים כבר מבשרים רעות
מצליחים להשחיל עוד תמונת המאה ואז זה קורה
גשם זלעפות!!! בבת אחת ואין לאן לברוח, ראיתם פעם מליון אנשים רצים בבהלה? אם רק היה לי אומץ להוציא את המצלמה ולעמוד בנקודה גבוהה
ידידינו ממגדלור הידידות דחפו אותנו לתוך קניון גום היוקרתי ושם לתוך בית קפה יוקרתי לא פחות.
ניכר היה שהמלצרים במקום כבר ראו אוליגרכים לבושים יותר יפה מאיתנו, וגם יותר יבשים, ורגועים, ולוחשים ברוסית.
יוצאים אל הרחוב המקושט ומשם אל הכיכר האדומה שכבר התרוקנה כמעט מאנשים
המסע של משלחת הצופים ברוסיה הגיע לסיומו כאן בכיכר האדומה, אבל העבודה רק מתחילה ואיתה השליחות שלשמה בכלל יצאנו.
לא את כל התמונות שהעלתי כאן בפוסט צילמתי בעצמי, את החוויה העצומה והמשמעותית של המסע כנראה גם שלא הייתי עוברת בשום דרך אחרת. אני רוצה להודות לכל הקבוצה הנפלאה- ואדים, רון, דין, יגאל, עופר, טל, גל, ענבר, ענבל, דמיטרי ויורי על הדרך המשותפת והמטורפת שעברנו ביחד.
ואיך אפשר לסיים בלי תמונת המאה שהרגישה כבר כמו תמונת האלף...
אחרית דבר
נוחתים בארץ, מגיעים לעפולה, שעתיים שינה ושוב אני על חאקי (בלי הכובע..) צועדת בראש מצעד הווטרנים העירוני עם כמה מחניכי השכבה הבוגרת של שבט יזרעאל, עומדת על הפודיום לנאום קצר על המשלחת, ברכות לוותיקים והבטחה להמשיך ולספר על גבורתם, וסוף סוף הולכת קצת לישון..
